עם העיניים לקופנהאגן
07/12/09את פעילותיי ומעורבותי הציבורית-פוליטית התחלתי בתאב”א – תל אביב בשביל אופניים. נאבקנו למען סלילת שבילי אופניים ותחבורה ציבורית, למען סביבה אורבנית שמתקשרת עם בני האדם שבה. דיברנו, בלי לדעת את זה, על תחבורה בת קיימא.זו הייתה פעילות סביבתית-חברתית מובהקת. דרכה ודרך הפעילים בה התוודעתי אל תרבות הצריכה ונזקיה, להשפעות השליליות ולניצול של ארצות המערב את מדינות העולם השלישי ומשאבי הטבע המדולדלים שלהם ולמהפכות הניאו-ליברליות של קרן המטבע העולמית (IMF) ושל ארגון הסחר העלמי (WTO)[1]. נחשפתי והשתתפתי במאבק נגד כביש חוצה ישראל, אחת מנקודות הציון החשובות של התנועה הסביבתית בישראל בשני העשורים האחרונים. אך מאז פעילותי הסביבתית הופסקה. לא לגמרי; מדי פעם חתמתי על עצומה או הלכתי להפגנה ולפני שנה אפיל הצטרפתי ל’אדם, טבע ודין‘. אבל שם זה בערך הסתיים. לא עסקתי בנושא באופן פעיל, לא יזמתי דבר (פרט לדיון בהנהלת מרצ בנושא אנרגיה גרעינית שהיה מעניין), לא עקבתי אחר החדשות בתחום, לא קראתי טקסטים בנושא ואפילו לא ראיתי את ‘אמת מטרידה An Inconvenient Truth-’ של אל גור. אולי בגלל הרפורמות הקניבליות שהובילו סילבן שלום ובנימין נתניהו כשרי אוצר בממשלות שרון, אולי בגלל האינתיפאדה השנייה – התעסקתי בתחומים אחרים.
ואז הגיע שינוי האקלים. ועידת קופנהגן התקרבה והעולם כמרחקה. באוסטרליה, הסובלת מבצורת זה שנים עקב התחממות כדור הארץ, יצאו עשרות אלפים בקריאה לממשלות העולם להגביל את פליטת גזי החממה. האפיפיור בנדיקטוס ה-16 פנה לבאי הוועידה “לשמור על היצירה האלוהית ולגלות אחריות” והביע שוב את מחויבותו למאבק בשינויי האקלים. האו”ם, חבר העמים הבריטי והאיחוד האירופאי מקימים קרנות של מילארדי דולרים להתמודדות עם נזקי התחממות כדור הארץ. בנובמבר התקיים במדינת האיים הקטנה בונואטו ועידה בינלאומית בנושא ויותר מ-30 חברי פרלמנט מהאוקיינוס השקט, אפריקה והקאריביים השתתפו בו.
באיים המלדיביים, שלמרבה הצער הם רק בגובה של מטר וחצי מעל פני הים, קצת מודאגים מתחזית האו”ם שעד 2100 מפלס פני הים יעלה ב-59 סנטימטר. מסתבר, שכל עלייה, גם במספר סנטימטרים גמדי, תביא להצפה של חלקים נרחבים משטח המדינה. ראש הממשלה, שנבחר על רקע הבטחותיו לעלות את המודעות העולמית לנזקי שינוי האקלים, שינס מותניים וכינס ישיבה של הממשלה מתחת למים עם אחד עשר שרים שלבשו חבילות צלילה וירדו לעומק שישה מטר למים. שם, כפי שהם תרגלו מראש, חתמו השרים על קריאה למשתתפי וועידת קופנהגן.
אפילו בנפאל, לא מהמתקדמות שבאומות, קיימו שרי הממשלה ישיבה מיוחדת בנושא. השרים קצת מודאגים מהתחממות הקרחונים אז הם עשו מעשה ועלו לישיבת ממשלה מיוחדת בנושא בהר האוורסט ובכך הפכו את הישיבה לישיבת הממשלה הגבוהה ביותר בהיסטוריה.
כולם, בכל רחבי הגלובוס, עושים ימים ולילות כדי לצמצם את פליטת גזי החממה “לכלוא את השד המזהם בארובה” בלשונו של יוסי שריד. הודו וסין, הנציגות המובילות והמזהמות ביותר של המדינות המתפתחות, הציבו יעדים מוחשיים לצמצום פליטת גזי החממה. נשיא המדינה המזהמת בעולם, ארצות הברית, הודיע כי יקצץ בשיעור פליטת גזי החממה ב-17% עד 2020 וב-83% עד 2050. גם בבלוגספירה נרשמה התעוררות וצויין יום הפעולה לבלוגים - Blog Action Day – שהיה השנה בסימן שינוי האקלים והתחממות כדור הארץ. בדרום הארץ כיבו אלפים את האורות במשך שעה כמחאה על הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון. מאשקלון ועד מועצה אזורית יואב דרך שדרות, קריית מלאכי ומועצות אזוריות אחרות בנגב הרימו אתמול האזרחים קול זעקה אדיר נגד האיוולת שאמורה לקום בחצר האחורית שלהם.
אבל אז הגיע ביבי. כן, אותו ביבי ישן של פעם, ביבי של 96′, ביבי של “השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים”, ביבי של “הציעו לי להיות שר האוצר של איטליה” וביבי שקיצץ את הקצבאות יותר מהר ממה שהיה כתוב בספר ההפעלה של מילטון פרידמן.
כתב הסביבה הוותיק והחרוץ של “הארץ” צפריר רינת עשה מעשה נדיר במקומותינו, ופרסם כתבה הבוחנת את תפקודו של ראש הממשלה במישור הסביבתי. “ככלל, הרקורד הירוק של נתניהו התאפיין עד לאחרונה בהתעלמות כמעט מוחלטת מנושאים סביבתיים או אפילו בקידום יוזמות להן השפעה שלילית על הסביבה.” כותב רינת. גם בכהונתו הראשונה (1999-1996) כראש הממשלה “נתניהו לא הצטיין בהישגים סביבתיים” מספר רינת והיה ראש הממשלה הראשון שמינה שר לאיכות סביבה במשרה חלקית: רפאל (רפול) איתן שימש במקביל כשר החקלאות ופיתוח הכפר. האמת היא שגם ארדן הוא לא שר לאיכות סביבה במשרה מלאה ומשמש גם בתפקיד השר המקשר בין הכנסת לממשלה, תפקיד אשר גוזל לו לפחות יום וחצי בשבוע. נחזור לנתניהו. משבר המים החמור שבו ישראל מצויה, מאיר רינת את עינינו, החל בכהונתו הקודמת של נתניהו “אך הממשלה לא נערכה לטפל בו ולא קיבלה הכרעות בנושאים כמו הקמת מתקני התפלה או פעילות חיסכון“. בין יתר הרעות החולות שסיפק לנו נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון השנייה, “היה נתניהו שותף בממשלה שקיבלה את ההחלטה לקדם את תוכנית תחנת הכוח הפחמית באשקלון - יוזמה העומדת בניגוד גמור למחויבות להפחתת גזי חממה.“.
ואז הגיע גלעד ארדן. דרך טובה לבדוק את היחס של הממסד הישראלי אל סוגיות סביבתיות היא פועלו של השר הממונה על העניין, גלעד ארדן. במקרה שלנו מדובר במיניסטר צעיר ונמרץ, אדם מוכשר וחד לשון, שנכנס כרוח סערה אל המשרד. כאשר נדרש לענייני וועידת קופנהגן המתקרבת ומצבה של ישראל בנוגע לגזי החממה הצהיר השר ארדן במסיבת עיתונאים כי: “אבקש מהאו”ם לחייב את ישראל לצמצם פליטת מזהמים“. מספר שבועות לאחר מכן הצהיר במסיבת עיתונאים כי “הקהילה הבינלאומית צריכה להכריח את ישראל לצמצם את פליטות גזי החממה שלה.” זו אמירה מקוממת להחריד שמביאה לשיא חדש את שימת הפס על איכות הסביבה. אם עד כה התרגלנו למריחות והצהרות ריקות מתוכן, עכשיו אומר הלכה למעשה השר לאיכות הסביבה קבל עם ועדה: “באמת שאין לממשלה או לי שום כוונה לטפל או לקדם את הנושא. שהגויים ישברו את הראש.”.
האם ארדן שכח שהוא שר במדינה ריבונית ועצמאית? חשבתי לתומי שמי שאחראי לצמצום פליטות המזהמים בישראל היא ממשלת ישראל ולא האו”ם. ארדן, בעל ההשכלה המשפטית, נעדר כנראה מהשיעור באזרחות שבו לימדו על אחריות מיניסטריאלית.
ופתאום הכל התחבר – ועידת קופנהגן בפתח, העולם כולו מתוח לדום לקראת דיונים בעתיד כדור הארץ ושינוי האקלים ורק פה אוסף הגמדים המתקראים ההנהגה הישראלית[2] עסוקים במי האפסיים של סוגיות פנים-קואליציוניות וטומנים ראשם בחול אל מול האתגר הכי גדול שניצב מול האנושות.
שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ – מה הסיכונים בעצם?
“[…] התחממות כדור הארץ היא סיפור כבד ומסורבל. לרובנו עדיין לא ברור הקשר בין שינוי האקלים לבין מזג האוויר במקום מגורינו, מה שמקל עלינו עוד יותר להדחיק את משמעויותיו.”
פרופ’ דני רבינוביץ’
נושאים סביבתיים בכלל ושינוי אקלים בפרט הם נושאים סבוכים. הם קשורים למדע, יש להם עולם מושגים משל עצמם ולעיתים ההשפעות שלהם כל כך רחבות שקשה לנו לתפוס אותם.
שינוי אקלים למשל הוא תחום שאומנם מעסיק את מנהיגי העולם ובקרוב תתכנס בקופנהגן וועידה של האו”ם בנושא שאליה יגיעו מנהיגי העולם אך לרובנו אין באמת מושג מה הוא אומר. מה זה גזי חממה? מה המשמעות של התחממות גלובלית? ומה זה משנה אם הטמפרטורה תעלה בעוד במעלה?
על כל אלו (ועוד) יענו לכם האתרים והקישורים הבאים שמספקים חומר רקע לנושא:
- האתר המוצלח והבהיר של יוזמת Act Cool מבית ‘אדם, טבע ודין‘ (שכולל מילון מונחים והסבר תמציתי על מהי התחממות גלובלית).
- RealClimate המדעי שמתהדר בכותרת Climate science from climate scientists.
- טקסט מבוא מפורט עם מקורות שכתבו גלית הראל, נילי ערב ושרי ברוך [קצת לא מעודכן].
- ‘העולם כמרחקה‘ – תשובות לשאלות הנפוצות בענייני שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ מאת ד”ר אלון אנגרט.
- ותמיד טוב לבקר בערך התחממות עולמית בויקיפדיה (שהוא גם ערך מומלץ).
אנסה להציג בפניכם מגוון מייצג של חלק מהנזקים וההשפעות השליליות הנרחבות של משבר האקלים – אלו שכבר קרו, אלו שעתידים לקרות ואלו שמתרחשים ברגעים אלו ממש.
לדעתו של ד”ר אדיב גל, אקולוג וזאולוג ההשפעה של שינויי האקלים על חיינו היא ” רב-תחומית, חוצה גבולות, עמים, תרבויות ויבשות.”. לטענתו, ללא קשר למחלוקות הקיימות בין המדענים לגבי הגורמים להתחממות כדור הארץ, מוסכם כי במאה השנים האחרונות נמדדה עלייה של 0.6 מעלות צלזיוס על פני כל כדור הארץ. בשלושים השנים האחרונות חלה התגברות במגמת העלייה בטמפרטורה בכדור הארץ. באלפי תחנות ניטור הגיע קצב העלייה ל-1.8 מעלות צלזיוס.
שטפונות. גל כותב גם כי “עליית מפלס מי הים גורמת לשיטפונות ולנזקים חמורים לאדם, לרכוש ולטבע.”. אם נהוג לחשוב שנזקים מעליית מפלס מי הים היא רק עניין של איים זעירים אז כוחות הטבע, או שמא יש לומר נזקי האדם, הביאו אותם גם לאירופה.
בדצמבר האחרון חוותה וונציה שיטפונות אדירים. מפלס המים עלה כ-46 סנטימטרים מעל קו ההצפה, המסמן את הנקודה שבה עולה מפלס המים על גובה התעלות והרחובת, והגיע לרמתו הגבוהה ביותר מזה שלושים שנה. האתרים ההיסטוריים הוצפו וספגו נזקים קשים.
באיטליה חוששים כבר שנים כי התחממות כדור הארץ תגרום להצפות רבות ואף לשקיעתה של וונציה בים עקב עליית מפלס הים. המקרה המתועד החמור ביותר של הצפה בעיר, אשר מכונה בפי האיטלקים “אקווה אלטה” (מים גבוהים) התרחש ב-1966. כתוצאה מהשיטפון כ-5,000 איש נותרו חסרי בית.
גם באנגליה, מדינה שרגילה לגשם לפחות כמו שאנחנו רגילים להתלונן שחם לנו, נמדדו משקעים חריגים ביותר ביממה אחת ביולי. במחוז ורצ’סטר באנגליה, מקום בו הממוצע הכולל ממאי עד יולי עומד על 154 מ”מ. באותו יום ביולי נחתו גשמים של מאה ועשרים מ”מ על המחוז האומלל.
רחובות הפכו לנהרות, 45,000 בתי מגורים ועסקים הוצפו ולמעלה מ-120 איש, כמניין כנסת ישראל כולה, נזקקו לחילוץ על ידי מסוקים.
בלונדון נסגרו תחנות של הרכבת התחתית עקב הצוות ואחד מהקווים הסדירים הושבת. כמו כן
חלק ממסילות הברזל מלונדון הושבתו לצד כבישים ראשיים שהוצפו והפכו ללא פעילים. שדות התעופה ספגו מכה גם הם. בהית’רו בוטלו 141 טיסות ושדה התעופה הבינלאומי לוטון נותק מכל דרכי הגישה אליו.
לאחר מכן, מעל רבע מיליו איש נשארו ללא מים זורמים כשבועיים. כמו כן הנזק האדיר שנגרם לחקלאות, בשילוב עם גל החום ששטף את אירופה (עוד אחד מפלאי המשבר) הביא לעלייה תלולה במחירי הפירות והירקות. ההערכות הכלליות של הנזק בעקבות השיטפונות הוערכו בסביבות 2.5 מיליארד שטרלינג או 10 מיליארד שקל.
כל זה אירע בסדרה של שיטפונות אשר שיאה היה ביולי בשיטפונות החמורים ביותר מאז 1947.
התקשורת תיארה את ההיסטוריה של השיטפונות באנגליה. לטענת ה-BBC השיטפונות גרועים יותר מ47 ואילו The Independent הצהיר על השיטפונות החמורים בהיסטוריה המודרנית לעומתם The Guardian טוען שהשיטפונות של 47′ שנגרמו כתוצאה משילוב בין גשם והפשרה של שלג היו גרועים יותר.
המדענים משום סבורים, שיש לזה איזשהו קשר להתחממות כדור הארץ.
יש גם אנשים שלהם וועידת קופנהאגן שנפתחת היום כבר לא תעזור. בפפואה-גיניאה החדשה 3,000 אזרחים, תושבי איים קטנים מסביב להר געש כבוי, זכו להיות הראשונים בעולם שיוכרו כפליטי משבר האקלים. מסתבר שהאיים באוקיינוס השקט לא מתמודדים כל כך טוב עם מה שאנחנו מעוללים לכדור הארץ ומגיבים בצורות משונות. הקו החוף שלהם נסוג ב-200 מטר בתוך חמש שנים, הגאות מציפה את השטחים החקלאיים שלהם והסערות ממוטטות את הבתים. בימים אלו נמצאים האזרחים בתהליך יישוב מחדש לאי גדול והררי באזורם.
קרחונים. תופעת המסת הקרחונים היא עובדה קיימת שאין להתעלם ממנה. רק בשנת 2006 נמסו קרחונים השווים בגודלם לשש פעמים שטח מדינת קליפורניה (כמיליון מייל מרובע), וגרמו לעליית מפלס מי הים. פרופ’ רבינוביץ’ מספר לנו על הקרח הארקטי הנסוג. אונייה של ארגון גרינפיס בשם Arctic Sunrise העולמי בילתה את הקיץ והסתיו של 2009 באזור השוליים הדרומיים של כיפת הקרח של הקוטב הצפוני. הצוות תיעד בתמונות פורצות דרך כיצד קו החוף הקופא נסוג צפונה ככל שהקיץ מעמיק. רבינוביץ’ מוסיף: “המיוחד בתמונות היה שהן צולמו בקו רוחב גיאוגרפי 84.2 צפון: בהיסטוריה של מחקר הקוטב אין תקדים למצב שבו גבולו הדרומי של אוקיינוס הקרח הצפוני נמצא בנקודה צפונית כזו.”.
המשמעות של הצילומים היא שהקרח הארקטי מצטמצם במהירות גבוהה בהרבה מהנחות העבודה של המדענים.
גם כאן יש מוכי גורל שוועידת קופנהאגן לא תעזור להם.באלסקה כל תושבי הכפר קיבלינה (Kivalina) בן 400 השנים נאלצו לנוס על נפשם מכיוון שהצפות, שנגרמו כתוצאה מהתחממות הקרחונים. אחד הקרחונים מגן על הכפר אשר נמצא בין שני נהרות לבין הים מפני הסופות בחורף. התחממות כדור הארץ הביאה להתמוססות הקרחונים מה שקצת מקשה על התושבים לשרוד את סופות החורף העזות.
חי, צומח, דומם. בל נשכח את ההשפעות ההרסניות של שינוי האקלים בצומח ובבעלי החיים. פגיעות אלו בשרשרת המזון האקולוגית ובאיזון הפנימי של הטבע יביאו בעקיפין לפגיעה באדם. המערכות האקולוגיות מסביבנו מאפשרות לנו נגישות אל מגוון תרופות ומזון שמבוסס על צמחים ובעלי חיים.
אם תוצאות הוועידה בקופנהאגן לא יהיו מוצלחות, משבר האקלים יגרום להכחדתם של מינים אלה ובעקיפין להכחדתן של תרופות עתידיות.
על מנת להמחיש את הנזקים הצפויים לסובב אותנו נפנה אל חברינו דב הקוטב. כולם אוהבים את דב הקוטב. הוא חמוד, אם מחפשים אותו בגוגל מוצאים תמונות חמודות שלו. בגלל ההתמוטטות של מערכות אקולוגיות שלמות אנו עומדים בפני הכחדה של אחוז ניכר מהמינים. בין העומדים הראשונים בתור, דב הקוטב. עכשיו אני לא מדען אבל אני בטוח שלהכחיד אותם זה לא רעיון טוב כל כך. אנחנו לא יודעים מספיק על האיזונים בין מערכות החיים באזורים שונים בכדור הארץ, אנחנו לא יודעים מספיק על ההתנהגות של דובי הקוטב ועל הגנטיקה שלהם. אלו הם דברים חיוניים להתפתחות המדע, להתפתחות הרפואה, להתפתחות האדם.
שלא נדבר על מחלות. עליית הטמפרטורות תביא להתפשטותן של מחלות קיימות והתפרצותן של מחלות חדשות. מן המפורסמות כי טמפרטורות גבוהות לאורך זמן מאפשרות למחלות כקדחת הנילוס להתפשט באזורים חדשים. דמיינו לעצמכם חזרה של המלריה לחיינו בעולם המערבי.
פליטים, מלחמות, עוני. עליית מדרגה בכל המתואר לעיל תביא קרוב לוודאי לעשרות מיליוני פליטים, לעודד מלחמות על משאבי טבע, להביא ללחץ כלכלי על המדינות המפותחות ולהתמוטטות מדינות מתפתחות
האזהרות של בוש והפנטגון. במהלך כהונתו של ג’ורג’ וו. בוש כנשיא ארצות הברית, אותו נשיא שסיכל את אמנת קיוטו והיה סבור כי התחממות כדור הארץ היא ‘מתיחה’ של מדענים, הוזמן על ידי הפנטגון דו”ח מיוחד בנושא הנזקים העתידיים של משבר האקלים.
הדו”ח מתאר את העתיד להתרחש בעשורים הקרובים בעקבות שינוי האקלים “ימיטו אסון של ממש על האנושות” לשון הדו”ח “הים יעלה על גדותיו ויכסה ערים שלמות, בצורות ימיטו רעב על אזורים נרחבים ומדינות יחלו להילחם ביניהן על המשאבים המידלדלים.”. בתחזיות המוות מעריך הדו”ח כי מדובר במיליוני בני אדם ב-25 השנים הקרובות. כמו כן קיים חשש מבוסס לתסריט שבו שבנגלדש תינטש מכיוון שכל תושביה יהגרו עקב זיהום המים במי מלח.
החשיבות העליונה שייחס ממשל בוש לטרור לא הפריעה למחברי הדו”ח לטעון כי: “מחברי הדו”ח סבורים כי תסריט הבלהות הזה הוא סביר בהחלט, וכי יש להתייחס אליו בכל הדחיפות, כיוון שהוא מעלה איום חמור יותר על ביטחון ארצות-הברית מאשר הטרור.”.
על פי התחזיות הקיימות 9% מאוכלוסיית אירופה נמצאת בסיכון עקב מקום מגוריה, באפריקה כרבע מהאוכלוסייה עתידה להיפגע, בהודו גם עלייה מתונה במפלס פני הים עלולה להביא לשבעה מיליון פליטים.
עוד צפויים נזקים לשטחי חקלאות רבים (לדוגמה הנילוס והדלתא סביבו, האזורים היחידים במצרים המתאימים לעיבוד חקלאי),
המלחת מי תהום, פגיעה בדגה, הצפת מתקנים ותשתיות ופגיעה בתיירות המושתתת על אזורי חופים.
הדחקה
פרופ’ דני רבינוביץ’, אחד האינטלקטואלים הציבוריים החלוציים בתחום שינוי האקלים, ניסח את הדברים יפה:
“כשאומרים בישראל “סכנה קיומית” מחשבתנו נודדת באופן אינסטינקטיווי לצבאות זרים שמאיימים על הגבולות ולנשק להשמדה המונית. כשמזכירים “אי-יציבות עולמית” או “סכנה לשלום העולם”, אנו מהרהרים במלחמות בין המעצמות על שליטה בעולם. […]אבל הגיע הזמן להחליף דיסקט. אם המאה הקודמת התאפיינה במאבקים בעלי אופי לאומי, בהתמודדות בין-גושית ובמחלוקות אתניות, מתרבים הסימנים שבמאה ה-21 עשוי גורל האנושות, או חלקים ממנה, להיחרץ בגלל התחממות כדור הארץ.“
יחד עם זאת אין די במצגות, מסמכים, נתונים ושכנוע רציונלי על מנת להפנים את חומרת האיום ושינוי דפוסי הפעולה כלפיו. האיומים והסכנות הנשקפות משינוי האקלים והתחממות כדור הארץ הם כה גדולים שלעיתים קשה לנו לתפוס אותם. שערו ברוחכם את תגובתו של אדם צעיר שיודיעו לו כי אימו הבריאה נפטרה בפתאומיות כתוצאה ממפרצת באבי העורקים. גם לאחר שיקלוט במישור הרציונאלי שאימו איננה בין החיים נפשו לא תעכל זאת. מנגנוני ההדחקה יופעלו.
במאי הקולנוע והטלוויזיה אוהבים להראות לנו את הסצנה הבאה: רופא, שוטר או נציג אחר מטעם הרשויות מודיע לאם דואגת או בן זוג נאמן שהיקר לו הלך לעולמו. תגובתם תהיה לרוב משהו בסגנון: “לא יכול להיות! זה לא קרה!” מלווה בבכי ודמעות שתישמע בנאלית לאוזן הרגישה למניפולציות מסוג זה. אך זוהי טעות לראות בזעקת ההכחשה עוד אפקט קולנועי זול לסחיטת רגשות, זהו ביטוי אותנטי לתגובת ההדחקה הראשונית. חוסר יכולת של הנפש להביא דבר כזה אל המודע כלל.
תגובה זו היא טבעית ולגיטימית כשהיא מתרחשת בנפשו של אדם בודד כלפי סוגיה אישית. היא לא לגיטימית כשהיא מתרחשת בהנהגה של מדינה עם שבעה מיליון אזרחים ובלי שמץ של מושג איך להתמודד עם האיום הזה שנקרא שינוי האקלים. המנהיגים שלנו, ללא יוצא מן הכלל, מסתכלים אל משבר האקלים המתקרב אלינו בצעדי ענק, צועקים: “זה לא קורה!” ומפנים מבטם. בקרב המנהיגות הישראלית לא נמצא ולו אחד או אחת שהישירו מבטם אל המציאות, שלא נדבר על לנסות להתמודד איתה בצורה שהיא לא קבירת הראש בחול.
איכות הסביבה במדינת הגמדים
או: החור באוזן כמשל
כשרפול, שר לאיכות סביבה בחצי משרה, נכנס לתפקיד הוא נשאל על ידי עובדיו: “איך תפתור את בעיית החור באוזון?” ורפול איש הזיתים והחמישירים ענה בשליפה: “חור באוזון? כמה מסמרים, פטיש, וגמרנו.”
האמירה הזו מייצגת את הצורה שבה רוב ההנהגה של מדינת ישראל רואה סוגיות סביבתיות. עבורם מאבק נגד תוכנית ספדי הוא מאבק של מחבקי עצים והמאבק נגד כביש ‘חוצה ישראל’ הוא לא יותר מאשר מחאת היפים רומנטית. בישראל של 2009 איכות סביבה עדיין נתפסת כמותרות, כ’איכות חיים’, כלוקסוס של בורגנים מרעננה וסיסמאות ריקות מתוכן של תנועות נוער, מעין מס שפתיים שצריך לשלם, נורמה חברתית מקובלת לכל היותר.
המתבונן מן הצד, או האדם הסביר אם תרצו, יכול לחשוד שההמונים על היערכות ישראל לשינוי האקלים במסדרונות הממשלה לא קיימים כלל.
בישראל כל הדיבורים האלה על שינוי אקלים והתחממות כדור הארץ האלה לא באמת מזיזים לאף אחד. רק עכשיו, דקה וחצי לפני פתיחת הוועידה הבינלאומית בנושא, נזכרה ישראל להכין איזושהי עבודת מטה בנושא. החלטת ממשלת בנושא? אין. הצעת חוק ממשלתית? אין. תוכנית לאומית להפחתת גזי החממה והתמודדות עם הנזקים? אין. מה יש? תוכנית בשלבים מתקדמים להקמת תחנת כוח פחמית באשקלון שעתידה להגדיל ב-13% את פליטות גזי החממה של ישראל. דו”ח מיוחד של מבקר המדינה מיכה לינדשטראוס קובע ש”ישראל לא ביצעה את הפעולות הבסיסיות הנדרשות להיערכות לטיפול במשבר האקלים, ואין לה יכולת מקצועית לעקוב אחר שינויים אקלימיים”. בין היתר השירות המטאורולוגי שממונה על המעקב האקלימי סובל מתת תקציב, תת תקנון וכמה מחשבים מקולקלים. כמו כן אין בנמצא לא בסיס מידע מפורט ומקיף על פליטת גזי החממה בשטחה ולא תוכנית פעולה לאומית להפחתת פליטת גזי החממה.
אפילו על המחווה הקטנה שבאישור חבילת הצעות החוק של השדולה הסביבתית חברתית שהובילו דב חנין, אופיר פינס ויצן הורוביץ לקראת הוועידה החליטו לדלג בממשלה ואישרו רק חצי ממנה. עד כדי כך לא רצינו לאותת לעולם שישראל רצינית לא רק בנוגע לאיום האיראני ולהקפאת ההתנחלויות אלא גם בצמצום פליטת גזי החממה. כשהממשלה מגיעה לוועידה ללא עמדה מגובשת וכלל לא ברור האם הנשיא, ראש הממשלה או רק השר לאיכות הסביבה וכמה ח”כים מהאופוזיציה יגיעו לקופנהגן המצב בכי רע.
בפרפראזה על מאמרו דני רביבוניץ’, בחברה הישראלית איכות סביבה נתפסת כמותרות, מגרש משחקים של אוהבי טבעי, אסתטיקה וניקיון ומרבית העוסקים בו הם מי שיש להם הכל והם עוסקים בהגנה על תחביב. או בתרגום למציאות הישראלית: חוץ מכמה משוגעים לדבר ובורגנים אף אחד לא שם קצוץ על נושאים סביבתיים.
כרוניקה של הזנחה
אך למרות שזו מצווה גדולה, שגם מסבה לי הנאה, לתקוף את נתניהו וממשלתו, יש לומר את האמת. במדינת ישראל לא שמו פס אף פעם על איכות הסביבה. הזלזול בנושא הסביבתי מתחיל כאן מבראשית. המפעל הציוני ראה את הטבע כאיזשהו משאב שאפשר לשחק בו ולהפוך לתוכנית כפי בקשתך. בשיטה זו ייבשו את החולה במבצע ציוני גדול, השקיעו במוביל הארצי והזניחו את אקוויפר החוף כי הוא הרי יסתדר לבד, הקימו יישובים קטנטנים עד זעירים על כל פיסת אדמה אפשרית כי זה הרי ‘כיבוש הארץ’ ו’הפרחת השממה’ ללא כל חשיבה או תכנון סביבתיים וממשיכים לשאוב מהכינרת עד שהיא תגיע לנקודת האל חזור .
המודעות במערכת הפוליטית לעצם קיום המושג ‘איכות סביבה’ הגיעה לכאן בערך 30 שנה אחרי שהיא התחילה בכל העולם המערבי. עד אז חשבו שאיכות סביבה זה ‘לא לקטוף את פרחי הבר’.
בשנת 1969 פנה ח”כ המנוח יוסף תמיר, אחד מחלוצי התנועה הסביבתית בישראל, אל יו”ר סיעת הליברלים, ח”כ אסתר רזיאל נאור, בבקשה לקיים דיון במשבר משק המים בישראל היא שאלה אותו: “תגיד לי תמיר, מה לכנסת ולכנרת?”. בשנת ה-61 למדינת ישראל כתב על כך תמיר: “עד כדי כך היה הניכור של מנהיגות המדינה גדול בכל הקשור בשימור הטבע והסביבה.”
הטיפול הממשלתי לנושא גם הוא התחיל באיחור רב. רק בשנת 1973 הקימו את “השירות לשמירת איכות הסביבה” כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה, שעברה בסחר מכר אל משרד הפנים והפכה למשרד ממשלתי עצמאי רק ב-1988. גם אז לא ראו במשרד גוף משמעותי וזמן קצר לאחר שמונה רוני מילוא לשר הממונה התיק עבר אל ראש הממשלה שמיר כאילו היה מדובר בעבודה צדדית, משהו לדחוף בלו”ז בין בין ישיבת קבינט לישיבת ממשלה. גם הגעתו של יוסי שריד, אחד מהשרים המשמעותיים במשרד שגם הגדיל את תקציבו וסמכויותיו בצורה משמעותית, לא קרתה בצורה טבעית. עם הרכבת ממשלת רבין מונתה לשר אורה נמיר ורק לאחר מאבק ציבורי ותקשורתי נרחב, שבמסגרתו טען שריד כי “הפקירו אותו בשטח“, מונה שריד לשר לאיכות הסביבה והרחיב את מסגרת התפקיד.
בשנים האחרונות התרגלנו לטיפוסים מפוקפקים במשרד לאיכות הסביבה. אנשים כמו צחי הנגבי, שהפך את המשרד למפעל למינויי מקורבים חסרי כל כישורים והשכלה או לשלום שמחון, נציג המושבים האופורטוניסט שהפך לקבלן הביצוע של הצמד נתניהו-ברק למשימות מלוכלכות. מדובר בנבחרי ציבור שמידותיהם המוסריות הושחתו כמו פואד בן-אליעזר ואריק שרון שעל עלילותיהם אין צורך להרחיב. הימצאותם של שרים כאלה במשרד לאיכות הסביבה חמורה לא רק מכיוון שהציבור הישראלי לומד לזהות את המשרד לאיכות הסביבה עם המושחתים שבנבחריו אלא מכיוון שעניינה הסביבתיים של מדינת ישראל מנוהלים בנורמות ירודות בכל אספקט שהוא. במקום להציב את המיטב שבאנשינו אל מול האתגרים הסביבתיים של המאה ה-21 אנו בוחרים באנשים שהתרבות הארגונית שלהם מתנהלת בסחר מכר, שמור לי ואשמור לך, חפיפניקיות ונפוטיזם.
למעשה, במציאות הישראלית השר לאיכות הסביבה הוא בין השרים שפחות משפיעים[3] על האוויר שאנחנו נשמים והמים שאנחנו שותים. שר התחבורה ושר התשתיות, שלא נדבר על שר האוצר, הן דמויות שמשפיעות הרבה יותר על מצבה הסביבתי של ישראל. גם כאשר ממנים שר שנחשב כרציני ומקצועי למשרד לאיכות הסביבה, דוגמאת גלעד ארדן, מטילים עליו את התפקיד גוזל הזמן של השר הממונה על הקשר בין הכנסת לממשלה מה שמקצץ את שבוע העבודה שלו לפחות ביום וחצי לטובת מענה לשאילתות בכנסת והדיפת הצעות אי-אמון. במדינה מתוקנת, אחת כזו שישראל שואפת להיות, השר שממונה על איכות הסביבה הוא דמות דומיננטית בממשלה וחתימתו נדרשת לביצוע כל מהלך בעל השלכה משמעותית בתחום הסביבתי. השר הקודם לאיכות הסביבה למשל היה דמות דומיננטית מאוד. קראו לו גדעון עזרא והוא הובא לפוליטיקה כשחקן רכש בתור סגן ראש השב”כ לשעבר. חבל רק שהחותם היחיד שהשאיר היה שינוי שם המשרד מ’המשרד לאיכות הסביבה’ ל’המשרד להגנת הסביבה’.
הסיפור הבא מעיד על כך כאלף עדים: לקראת פתיחת וועידת קופנהאגן היום כל מדינה מתבקשת להודיע על התחייבותה להפחתה בפליטות גזי החממה. ישראל, שלא גיבשה עמדה רשמית בנושא והממשלה שלה לא קיימה דיון כלל בנושא, נמצאת בבעיה. מצד אחד השר לאיכות הסביבה גלעד ארדן מתכוון להציג בכנס את המסקנות של הדו”ח שהכינה עבורו חברת מקינזי. מצד שני שר התשתיות הלאומיות עוזי לנדאו פנה אל ראש הממשלה בבקשה למנוע את הצגת המסקנות מכיוון שלא התקיים דיון מסודר בממשלה. לא רק שהשר לאיכות סביבה לא יכול להוביל מדיניות בנושאי סביבה אלא שהממשלה כלל לא מתכנסת לדון בנושא ואל וועידה בינלאומית רמת דרג שבכל העולם נושאים אליה עיניים ישראל מגיעה בידיים ריקות.
וכשהשר הממונה על העניין הוא נון-פקטור, ואין לנושא אמא או אבא שקם בבוקר וקידום התחום שהוא ממונה עליו לא עומד לנגד עיניו, או לפחות לא כזה כשיש לו כלים וסמכויות לקדם אותו, אז במדינת ישראל הלא-סביבתית בעליל לא זז שום דבר.
דרושה: מנהיגות סביבתית
למדינת ישראל דרושה מנהיגות סביבתית. הרשו לי להבהיר למה אני מתכוון מכיוון שאני חושש שהדברים יתפרשו כפשוטם, ולא כך. לא דרושים ‘חלוצים סביבתיים’ או חברי כנסת מהאופוזיציה שילחמו למען איכות הסביבה. הם קיימים, הם עושים עבודת קודש וכבודם במקומם מונח.
לצערנו הרב כוחם של אנשים אלה שהקדימו את זמנם ומנסים להשפיע על קובעי המדיניות המציאות במאבק יום-יומי וסזיפי הוא מוגבל וכוחם לא יעמוד אל מול האתגרים העצומים שעומדים בפנינו בתחום הסביבתי.
לסביבה ולמשאבי הטבע אין 30-20 שנה עד שהאזרחים במדינת ישראל יבינו שאי-אפשר לזהם בלי חשבון, לפלוט גזי חממה כאילו אין מחר ולעשות שוק מתקנות איכות סביבה. הגענו לנקודת זמן שבה הפעולה לא יכולה להיות רק Grassroot ויוזמה מקומית של וועד השכונה או רשימות מוניציפאליות. את הרכבת הזו פספסנו, שינוי איטי והדרגתי מלמטה לא יציל אותנו. אנחנו צריכים לחשוב מחוץ לקופסא, להשקיע הון במחקר ופיתוח למציאת מקורות אנרגיה חלופיים, לפתוח בתוכנית לאומית לחיסכון במשאבים וצמצום טביעת הרגל האקולוגית שלנו. את אלו יכולה לעשות רק לבצע מנהיגות בעלת שיעור קומה שמשחקת בליגת העל של הפוליטיקה הישראלית.
“גדולות מופיעה בעיתות משבר” אומרת המימרה הידועה וזוהי שעת משבר. בניגוד לדימויינו הירוד, ידענו להצמיח מנהיגים מקרבנו בעיתות משבר וחירום. הם היו מנהיגים מסוג מאוד ספציפי: מנהיגי מלחמה ושלום, מנהיגים שידעו לכבוש ולהרוס ומנהיגים שידעו לחתום על הסכמי שלום. מדי פעם התפלק לנו איזה לוי אשכול כזה שעסק בסוגיות כלכלה וחברה, אבל כשאומרים ‘מנהיגות’ לישראלי הממוצע הוא מדמיין את מי שיסכל את הגרעין האיראני ויביא להסכם שלום עם הפלשתינאים. את הדיסקט צר האופקים והלא מעודכן הזה צריך להחליף. מי שעדיין שבוי באשליות שווא על כך שניתן להתעלם משינוי האקלים ולטאטא מתחת לשטיח את פליטת גזי החממה יקבל שיחת השכמה בוועידת קופנהגן. הפעמונים על קריאת חירום צלצלו בדמות הוריקנים מתגברים, צונאמי קוטל צוויזליזציה וקרחונים נמסים.
כשנתניהו מודיע שהוא שוקל לא יגיע אל וועידת קופנהאגן מכיוון שיכול להיות שאחמדינג’אד יהיה בחדר מתברר עד כמה המצפן שלו לא מכוון. האיומים היחידים שנתניהו מסוגל לקלוט הם איומי נשק גרעיני וקאסמים מחמאסטן. איומים סביבתיים או משבר האקלים נשמעים לו כשפה זרה.
לישראל דרושה מנהיגות ברמה הלאומית, שלצד עמדותיה המוצקות והמגובשות בתחומי השלום והמלחמה, הכלכלה והחברה, תהיה לו עמדה מוצקה, מגובשת ומנומקת בתחומים סביבתיים. לא יכול להיות שבבוליביה, מדינת עולם שלישי שסובלת מעוני קיצוני ועד לפני כמה שנים היו בה אנלבפתים, תקדיש הממשלה יותר תשומת לב לשינוי האקלים מאשר ממשלת ישראל שבקרוב תימנה על מדינת ה-OECD. העובדה שבאיי פיג’י 66% מהאנרגיה מופקת ממקורות מתחדשים ועד 2015 הם עתידים להגיע ל-90% בעוד שישראל המתהדרת בהיותה חברה בסקציית המדינות המערביות באו”ם לא מנטרת אפילו את פליטות גזי החממה שלה.
בינתיים, במדינת הגמדים, שבה מינו שר לאיומים אסטרטגים[4], מצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא עומד בראש המדינה “המאוימת ביותר בעולם“. אני מצפה מהמנהיגות הישראלית שתתחיל להתכונן לאיום הסביבתי.
לקריאה נוספת:
- הוֹמוֹ קוֹמְבּוּסְטַאנְס – האדם השורף – כל מה שרצית לדעת על משבר האקלים (וכמה מהדברים שניסית להדחיק). בלוג מאת פרופ’ דני רביבנוביץ’
- אפקט הפרפר השחור – בלוג מושקע (אם כי מעוצב בצורה מבולגנת) שמוקדש לנושא שינוי אקלים והתחממות גלובלית.
- ‘הגנת הסביבה? גלעד ארדן לא יכול לבד‘ מאת עו”ד עדי וולפסון, Ynet סביבה
- ביבי לא בא מאת יוסי שריד, הארץ
- נס גדול לא יהיה פה מאת יוסי שריד, הארץ
- למדינות האיים הקטנות באוקיינוס השקט, ועידת קופנהאגן כבר לא תעזור – מאת בן בוהיין, הארץ
- מגשש באפלה - הבלוג של האזרח דרור. בר-קיימא לאללה.
[1] הגברת נעמי קליין פרסמה ספר שתורגם לעברית לא מזמן ועוסק בנושא בשם ‘דוקטרינת ההלם‘ ויצא לאור בהוצאת אנדלוס.[2] דויד גרוסמן כינה זאת “הנהגה חלולה”.[3] ראו את מאמרו של עו”ד עדי וולפסון בנושא הצורך בטיפול הוליסטי כלל-משרדי בנושא הסביבתי.[4] ראו בהקשר זה שירו של תומר ליכטש בנושא
